<h1>בה"ג הלכ' נידוי</h1>
<h2>דף מא.</h2>
יתומים שהוציאו שטר חוב על אחרים ואמרו להם ליתומים פרוע הוא ואפילו צוה אביהם שאינו פרוע והן אומרים פרוע, נשבעין שפרוע הוא, דכיון דהילכתא כדרב פפא דאמר דמאן דנקיט שטרא דחבריה וא"ל פריעא הוא אמרינן למלוה אשתבע השתא דליתיה למלוה למשתבע, יתמי לא מצו למשתבע, דאין אדם מוריש שבועה לבניו, הילכך משתבע לוה, ואם רצה לוה משתבעי יתמי שבועת יתמי, וכן הלכה. יתומים שאמרו שמענו מאבינו שהיה נושה בראובן מנה, אפילו שבועה על ראובן ליכא, אימר להשביע את בניו עשה. יתומים שמצאו כתוב בכתב אביהם שנושה בראובן מנה, אפילו שבועה על ראובן ליכא, אימר להשביע בניו עשה.
[פסק] אדם שתפש בדין בעל אחותו או אחיו או אחותו ואמר להם ממון בבית אבי ולא מצאתי אותו, ופסקו עליהם שבועה ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט והחל להם את השבועה וקנו מידו, אי קנו מידו בלשון הזה שנטלתה ממון זה והחלת כל שיש לך, אע"פ שנתגלתה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי, שהרי החל להם, אבל אם כלשון הזה קנו מידו שנטלת ממון זה והחלת שבועתך, ולאחר מיכן נתגלתה עליהם ממון בית אביו, שבועה החל ממון לא החל, ומחזיר מה שנטל, ומחזירים מה שנתגלתה עליהם וחזרה שבועה למקומה.
